"היה היה פעם…"
זה לבקשתם המפורשת של כמה מצאצאיי שאני מוסרת את ההערות והרשמים האלו על עברי.
האמת היא שניהלתי "יומן" (כמו רבות מבנות גילי באותה תקופה), בו שילבתי עובדות אמיתיות "היסטוריות" (התחלתי ב-1940, בזמן המלחמה) יחד עם הערות אישיות ואינטימיות על חיי, מחשבותיי, חבריי, משפחתי, תקוותיי ואשליותיי.
את החלק הזה – הכתיבה האישית – השמדתי ביודעין, מצד אחד מתוך ביישנות וחוסר רצון לחשוף את עולמי הפנימי, ומצד שני מחשש שצאצאיי יצחקו עליי… לא כי חשבתי או עשיתי דברים לא ראויים, אלא כי לכל אדם הזכות לשמור על יקום פנימי פרטי.
כעת, עם פרספקטיבה של זמן, אספר רק את העובדות החשובות במסע חיי (בגיל כמעט 80, ייתכן שחלק מהפרטים נשכחו או נראים לי זניחים).
אם הקריאה תהיה משעממת – שרפו את הדפים האלה באש. שוב אני מדגישה – הסיפור נכתב כאן שוב, לבקשת המשפחה.
נולדתי ב-9 ביוני 1928 בבוקסווילר.
נראה כי הרגע בו בחרתי להיוולד גרם לאכזבה ראשונה לאמא שלי: היא תכננה ללדת, כמו בלידתו של אחי פרוספר, בבית חולים יהודי פרטי בשטרסבורג, בו כבר הזמינה חדר.
אבל אני, ממהרת להיוולד, הופעתי בשבת בערב, מיד אחרי צאת שבת – ולא הייתה להם אפשרות להגיע לשטרסבורג… אכזבה ראשונה שקשורה אליי…
בלי צחוק, חייתי ילדות מאושרת עד פרוץ המלחמה.
למדתי בבית ספר עד לכיתה ח'. הייתי תלמידה טובה מאוד… אבל כבר אז, כך נראה, גם פטפטנית.
היו לי שתי חברות נפש: דוריס הילד וליזל מאייר – זיכרונות ילדות שנמחקו, כמובן.
הייתי ילדה שמחה, עם הורים אוהבים, שהרעיפו עליי ועל אחי אהבה, תשומת לב, דוגמה לחיי משפחה ועבודה, ותמיד באיזון – חיים רגילים לחלוטין.
בקיץ יצאנו לנופש בבתי מלון כשרים בשוויץ, בלגיה, הולנד ואנגליה.
גרנו בבית יפהפה (שיש עליו שלט היסטורי עד היום), עם חצר גדולה, גינה, שני מבנים בני שתי קומות ושלוש קומות לעסק של אבא (סחר סיטונאי, ייבוא-ייצוא), וגם רכב – אבא היה האדם השני בעיירה עם רכב, אחרי הרופא המקומי, ד"ר הופן.
כשחיילים גרמנים התקרבו לאלזס, הוריי – כמו מאות משפחות אחרות – החליטו לעזוב את בוקסווילר. הם תכננו להגיע לדוד שלי, רוברט גוטליב, שברח עם משפחתו לעיירה לה בורבול (במחוז פוי-דה-דום).
ביום ראשון בבוקר, ארזנו את הרכב שלנו (יובה – Juva) מבפנים ומעל הגג – עם מזוודות וציוד חיוני. נסענו בשיירה של מכוניות, אחת אחרי השנייה, בתקווה להגיע לאזור שלא נכבש עדיין.
בערב הבנו דרך שידורי הרדיו שהמסע הזה היה לשווא – הגרמנים הקיפו את כל האזור, ולא משנה לאן נלך – ניפול לידיהם. חזרנו על עקבותינו לבוקסווילר.
יומיים או שלושה לאחר מכן – הגרמנים נכנסו לעיירה.
חיינו לצדם כחודש. כל יום הגיעו קצינים גרמנים אל אבי ודרשו ממנו לספק סחורות לצבא – אחרת יספוג עונשים.
ואז, ביום שני אחד, כשישבנו כולנו לשולחן (עד היום איני מסוגלת לאכול כרובית או מוס שוקולד – אלו היו המאכלים שלא הספקנו לאכול באותו יום), הגיעו שני חיילים גרמנים ואמרו לנו להופיע תוך חצי שעה מול בניין העירייה – עם "אוכל לשלושה ימים" ועם סכום כסף שלא יעלה על 5000 פרנק למבוגר ו-2500 פרנק לילד. אחרת – יוציאו אותנו להורג.
אבא לא הספיק לעזור בהכנות – הוא נדרש להסביר לגרמנים כיצד לתפעל את הרכב. אמא הייתה מפוחדת עד עמקי נשמתה, אפילו שקלה את האפשרות שיוציאו אותנו להורג.
סבתי וייל הייתה משותקת חצי גוף – חייל גרמני כיוון אליה נשק ואמר: "רוצים שאפטר ממנה בשבילכם?"…
בסוף, אני – בת 12 בלבד – הייתי זו שאספה קופסאות שימורים וכמה בגדים לתוך מזוודה.
התייצבנו מול העירייה, בכיכר הטירה, שם חיכו לנו משאיות צבאיות פתוחות. כולנו עלינו עליהן.
הייתי שבורת לב כשראיתי חייל גרמני בועט בכלב שלנו, בובי, שניסה נואשות לעלות איתנו. בסוף, הוא נשאר בבוקסווילר ואומץ על ידי השען בלייכרט, שגר גם הוא ברחוב שלנו.
המסע למחנה הריכוז הראשון שלנו – שירמק (Schirmeck) – היה איום ונורא.
רק דבר אחד האיר את החשכה: סבתי אמרה בקול, "צריך להודות לגרמנים על הטיול היפה שהם נותנים לנו" – אפילו החייל ששמר עלינו עם רובה מכוון אלינו, חייך…
הגענו בערב למחנה ריכוז בשירמק.
גברים ונשים הופרדו והוכנסו לצריפים שונים.
גם כאן סבתא שלי (גוטליב), הצליחה להכניס אור בחושך – היא אמרה בקול רם:
"כל חיי חלמתי על מיטה עם חופה, והנה – נותנים לי אחת בחינם!"
(זו הייתה כיתה מלאה מיטות קומתיים, אחת על גבי השנייה…)
לפני שיצאנו מהבית, החבאתי שטרות כסף בגלילי מתכת של סוכריות שהכנסתי לכיס.
אבל כשהגענו למחנה, עמדנו בתור ליד בור ביוב לצורך חיפוש קפדני – היינו חייבים להצהיר בדיוק כמה כסף הבאנו, ואיימו עלינו בעונש מוות אם נספר מעבר למותר.
אז זרקתי במהירות את הגלילים לביוב.
אחרי החיפוש – חזרתי אליהם… והוצאתי את הגלילים מהצואה.
נשארנו בשירמק שלושה ימים.
משם הועברנו במשאיות פתוחות (תחת איום רובים) למחנה נוסף בעיר דול, במחוז ז'ורה.
שם שוכנו כולנו באורווה ענקית, על ערימות קש.
סימנתי לנו פינה פרטית עם המזוודות, כאילו אנחנו "בבית"…
אני זוכרת את הצרחות של אנשים שאיבדו עשתונות.
יומיים-שלושה לאחר מכן, כינסו אותנו בחצר הבניין ואמרו לנו שיש לנו שתי אפשרויות:
להצטרף למשלוח שיוצא מיד – לפריז.
להמתין כמה ימים ואז נועבר ל"עבר השני של קו ההפרדה" – הקו שחילק את צרפת לשני חלקים: צפוני כבוש ודרומי (עדיין) חופשי.
למזלנו, הוריי בחרו באפשרות השנייה ולא נפלו בפח.
כעבור יומיים – יצאנו ברגל, שיירה של אנשים, לכיוון החופש.
היינו – אני, אחי פרוספר, ההורים, שתי הסבתות – וצועדים 8 ק"מ בין שדות ז'ורה, תחת שמירה גרמנית.
הגרמנים כיוונו נשק כלפי איכרים שרצו לתת לנו לשתות.
כשהגענו לקו ההפרדה – שוחררנו באחת.
עוד כמה מאות מטרים – ומצאנו תחנת רכבת נטושה, עם קרונות ריקים להובלת בקר.
כולם התפרצו לקרונות לנוח – רק אמא ואני העדפנו לישון על מסילת הברזל, כי ריח השתן היה בלתי נסבל בפנים.
למחרת – לא זוכרת באיזו תחבורה – הגענו לעיר לונס-לה-סונייה.
אבא ואני ניגשנו לבקר ספק של אבא – יצרן גבינות "הפרה הרצינית" – כדי לבקש סחורה.
אבא הדגיש שלא יוכל לשלם עד שימכור.
המנהל פתח את הכספת והציע הלוואה – אבא סירב, ביקש רק את הגבינות.
וכך הגענו לניס.
מצאנו דירה להשכרה דרך סוכנות ברחוב פסטורלי, ברחוב אנבר 12.
מצד אחד – הבניין שלנו ומולו גינות ירק.
חופש.
פרוספר נרשם ללימודים בתיכון מסנה.
אני נרשמתי לתיכון לבנות ברחוב המרשל פוש, והתחלתי ללמוד בינואר 1941.
אבא, בעזרת ספקים ותיקים, הצליח לחזור בהדרגה לפעילות מסחרית.
התקיימו תפילות "אשכנזיות" באולם האחורי של בית הכנסת הספרדי ברחוב דלואה.
אני לקחתי שיעורי כינור, פרוספר ניגן בפסנתר.
אבל המלחמה השיגה אותנו:
הגרמנים כבשו גם את הדרום – והאזור הפך למלכודת.
התחילו הראפלים (פשיטות) של יהודים – והגרמנים "הרוויחו" מזה לא מעט…
איך שרדנו את כל התקופה הזו בניס מבלי להיתפס – זה פשוט נס.
המשכנו ללמוד – פרוספר כבר היה בשנתו הראשונה ללימודי משפטים.
הממונה על הספרייה בפקולטה היה חבר המיליציה… אבל אף פעם לא הלשין עליו, אפילו ששמו "וייל" הופיע בכניסה – עם חותמת רשמית: "סטודנט יהודי שמורשה ללמוד – פ. וייל".
אבא כמעט ולא יצא מהבית.
אמא ואני היינו עושות את רוב הקניות.
כל הזמן היו אזעקות – הבריטים והאמריקאים הפציצו את הנמל ואת תחנת הרכבת.
ההתנגדות התחילה להתארגן.
ליד גאלרי לפאייט ראיתי, תלויים על פנסי הרחוב, שני חברי מחתרת שנתפסו על ידי הגרמנים.
משפחה בקומה 3 בבניין 16 ברחוב אנבר – הבן הבכור (16) יצא למרפסת. חייל גרמני ראה אותו מתחנת אוטובוס מרחוק, ירה בו – והרג אותו. המשפחה לא הצליחה להוריד את הגופה מהמרפסת – הגרמני המשיך לירות.
כמעט כל לילה ירדנו לשבת שעה-שעתיים בכניסה לבניין ברחוב אנבר 12 – כי מטוס שכונה "פנטומאס" הפציץ שוב ושוב את שדה התעופה והתחנות.
בדיעבד גילינו שזה היה מטוס של המחתרת שניסה לפגוע במטרות גרמניות… אבל גם אזרחים נפגעו.
המזון היה בחוסר מוחלט.
למזלנו, אבא השיג כמות של שיבולת שועל בקופסאות – זה היה המזון המרכזי שלנו, אפילו שפרוספר חלה עקב התזונה החסרה.
יום אחד, המורה למתמטיקה שלי, מיס גריזוטוניר (שגרה לידנו), באה להזהיר את ההורים – לא לשלוח אותי יותר לבית הספר.
ערב קודם, הגסטאפו פשטו על התיכון וחיפשו שמות יהודיים.
המזל שלי? המורה של השעה האחרונה לא הגיעה – אז חזרתי מוקדם.
אחרת – קטסטרופה.
הגסטאפו קבע את מושבו במלון הרמיטאז’, וגם פתח שלוחה מעבר לרחוב מאחורי הבית.
הדוור, שהיה גם שלהם וגם שלנו, היה בא להזהיר אותנו כשיצאו ל"סיורים".
בווילה מאחורי הבית, ברחוב אלזס, הגרמנים עינו לוחמי מחתרת.
השוערת שלנו, גברת מאוצי, שניהלה את הבניינים 10, 12 ו-14, נשאלה ע"י הגרמנים אם יש יהודים.
היא ענתה: "ברוך השם שאין פה מהזבל הזה!" – למרות שידעה טוב מאוד מי אנחנו.
אפשר להוסיף עוד ועוד סיפורי ניסים, כי באמת – רק כך אפשר להסביר את ההישרדות שלנו.
רק בדיעבד הבנו את גודל הסכנה.
לא באמת ידענו מה הם מחנות הריכוז.
אבא תמיד אמר: "אם יתפסו אותנו, נעבוד במחנות – וניפגש אחרי המלחמה."
אומץ, תמימות או חוסר הבנה? כנראה הכול יחד.
למרות כל האימה, האיום המתמיד בגירוש, הסכנות…
לא הייתי משותקת מפחד.
אני הייתי היחידה שיצאה לבד ברחוב – לא היה לי "מראה יהודי", ועם הצמות שלי, אפילו שמעתי חייל גרמני בטראלי אומר (בגרמנית, שכביכול לא הבנתי):
"היא מזכירה לי את הבת שלי."
א. הייתה לי אמונה עיוורת באלוהים.
ב. נוכחות ההורים שלי תמיד הרגיעה אותי.
15 ביולי 1944 – שחרור ניס.
8 במאי 1945 – סיום המלחמה.
הייתי בכיתה י"א בתיכון קלמט.
המורה שלי, גברת פטרי, שלחה לי מכתב מרגש – ביקשה שאדבר בשמה אל יתר היהודים, איחלה לכולנו חיים טובים אחרי הניצחון, ושיבחה את האומץ שלי.
ולסיום סמל קטן אבל ענק:
אמא סוף-סוף הסכימה שאגזור את הצמות שלי – כמו שהבטיחה לי שיקרה אחרי המלחמה.
עשיתי את זה ביום הראשון אחרי השחרור.
(הצמות שמורות אצלי עד היום בנייר פרגמנט, כמזכרת מהילדות).
החיים חזרו לשגרה.
פרוספר המשיך בלימודי משפטים.
אני, אחרי הבגרות, נרשמתי ללימודי ספרות – כי פרוספר הזהיר אותי שמשפטים זה "משעמם נורא" (ציטוט ישיר!).
שנינו היינו חברים בתנועת נוער – תנועת הנוער הציונית (MJS) – ופרוספר אפילו היה הנשיא של הסניף.
באותה תקופה פעלה בניס גם תנועה אחרת: הנוער היהודי של ניס (JIN), שבראשה עמד… רולאן דנה-פיקאר.
שני הנשיאים חשבו שזה מטורף שיהיו שתי תנועות נוער נפרדות – אז הם קבעו להיפגש, ולשוחח על איחוד.
המפגש התקיים במועדון ברחוב קלמנסו.
אני כמובן רציתי להיות שם – אבל אחי אמר שאין לי מה לעשות שם, זה "פוליטיקה של בנים".
אז מה עשיתי?
ביחד עם שתי חברות – ערמנו בכניסה ערימה של כיסאות, כדי לחסום את הדלת – שלא יוכלו לצאת!
וככה… פגשתי לראשונה את רולאן, והוא… דווקא מאוד התרשם מהנחישות שלי. 😉
בהמשך באמת אוחדו שתי התנועות, עם רולאן כיו"ר, תחת השם JIN.
כל יום רביעי היו לנו חוגי לימוד בבית המלון אקסלסיור (שאגב – משם היו הגרמנים שולחים יהודים למחנות… איזו אירוניה).
אחר כך עברנו למקום אחר, ברחוב ויקטואר.
היו גם טיולים בימי ראשון, טניס באמצע השבוע – וחיינו ממש כמו צעירים רגילים.
אחרי כל כך הרבה שנים של פחדים וסכנות – פשוט נהנינו מהחיים.
למדנו, טיילנו, אהבנו.
רולאן ואני החלטנו להתחתן.
התארסנו באביב 1949.
התחתנו ב-5 באוקטובר 1949 בעיריית ניס (עו"ד קוטה חיתן אותנו),
וב-6 באוקטובר נערכה החתונה הדתית בבית הכנסת ברחוב דלואה – הרב סיאלטיל חיתן אותנו.
נולדו לנו שלושה ילדים:
מארק – 19 במרץ 1951
טיירי – 6 במאי 1954
פרדריק – 12 ביולי 1957
פרוספר נשא את ויוויאן אלפנדרי – סטודנטית למשפטים מהפקולטה.
נולדו להם שני ילדים: לידי ופיליפ.
הצאצאים שלנו כבר מכירים את כל הסיפור מהנקודה הזו והלאה –
אז אני משאירה להם את המשך כתיבת הסאגה המשפחתית, אם ירצו.
